דיכאון קליני או דיכאון מז'ור הוא הפרעה המתאפיינת בדפוס מתמשך של מצב רוח ירוד, הערכה עצמית נמוכה, חוסר הנאה, וחוסר עניין בפעילויות הנחשבות בדרך כלל מהנות.

המונח "דיכאון" משמש לעתים קרובות לציון תסמונת זו, אבל יכול גם להתייחס להפרעות מצב רוח אחרות שמופיעה בהם תחושת דכדוך (כגון תגובת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים), או אפיזודות של מצב רוח ירוד שמופיעות כחלק מהפרעה אחרת כמו בהפרעה דו-קוטבית.

 

הדיכאון הקליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, וכי עד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת.‏

 

אבחון דיכאון קליני נעשה על ידי המטפל (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר) על בסיס חווית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים.  

 

הטיפול השכיח כולל פסיכותרפיה, ולעתים נעשה שימוש גם בתרופות נוגדות דיכאון.

יעילות ההשפעה של טיפול תרופתי לבד (ללא פסיכותרפיה) נמצאה מובהקת רק במקרים של דיכאון חמור.

 

ההפרעה הדיכאונית משתנה ממקרים של מופע בודד הנמשך שבועות ספורים, ועד למקרים של הפרעה אשר נוכחת כל החיים עם מופעים חוזרים ונשנים. לאנשים הלוקים בדיכאון תוחלת חיים קצרה מהממוצע, בין השאר עקב התאבדות ורגישות גבוהה יותר למחלות מסוימות, למשל מחלות לב.

 

הטיפולים הפסיכולוגיים לדיכאון מתבססים בעיקר על תאוריות אישיות, תקשורת בין אישית, ולמידה. גישות ושיטות טיפול שונות שמות דגש על מאפיינים שונים של ההפרעה, של האדם, של אישיותו ושל נסיבות חייו. המטפל המנוסה ישאף לבנות את ההתערבות הטיפולית על פי המאפיינים האישיים של כל מטופל, ולא על פי גישה או שיטה מסוימת בלבד.